פסק-דין בתיק ע"א 2003/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט ד"ר ק. ורדי) מיום 18.3.04 (תה"פ 200974/03) שבו דחה בית המשפט תובענה שהגיש המערער להצהיר שאין המשיב זכאי לסכום של כ-93,000 דולר שהופקד בחשבון נאמנות ואין לחייב את עו"ד י. הוס ב"כ המערער ונאמן בחשבון להשיב את הכסף למשיב.

1.         הרקע:

(א)        המערער והמשיבים הפורמליים מנהלים מאבקים משפטיים רבים ושונים מאז שנת 1990 והספיקו להביא את ענייניהם לפני מספר ערכאות.

(ב)        יסודו של הסכסוך בהסכם מכר (להלן: " ההסכם") שכרתו ביניהם ביום 5.5.87 ושעל פיו מכר המערער למשיבים בית בהרצליה לכאורה תמורת הסכום של 120,000 דולר. לאחר כריתת ההסכם טען המערער שהוא לא קרא אותו והמחיר הנכון שבו מכר את הבית היה 185,000 דולר; המשיבים הפורמליים כפרו בטענה.  

המערער הודיע למשיבים על ביטול ההסכם ועתר לבית משפט זה להצהיר על הביטול ולהורות על החזרת החזקה (ה"פ 1184/90). בפסק הדין שנתן ביום 4.2.92 קבע בית משפט זה (השופט כתוארו אז א. גורן) שהמחיר הנכון של הבית היה 185,000 דולר והביטול נעשה כדין אך התנה את תוקפו של הביטול במתן אפשרות למשיבים הפורמליים לשלם למערער את הסכום שהיה במחלוקת (76,000 ש"ח). כמו כן התיר בית המשפט למערער לפצל סעדים כדי שיוכל למצות את זכויותיו הכספיות הנוספות נגד המשיבים הפורמליים.

(ג)         המשיבים הפורמליים שילמו את סכום המחלוקת כפי שקבע בית המשפט אך לא עמדו בתשלומים אחרים שהתחייבו לשלם בגין רכישת הבית. ביום 3.1.93 הגיש המערער תביעה נגד המשיבים הפורמליים לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 10199/03)  ובה עתר לחייבם בתשלום סכום של 450,000 ש"ח - חלק מיתרת התמורה בעבור הבית שטרם שולם. המשיבים הפורמליים הגישו כתב תביעה שכנגד.  בפסק הדין קבע בית משפט השלום (השופט ד"ר ע. בנימיני) שעל המשיבים הפורמליים לשלם למערער סכום של 55,000 ש"ח.

(ד)        משלא שילמו המשיבים הפורמליים את הסכום שפסק בית משפט השלום שב המבקש ביום 4.7.94 והודיע שהוא מבטל את ההסכם.

לא נפרט כאן את ההליכים הנוספים שיזם המערער, לאחר שהודיע על ביטול ההסכם, ונפנה מייד לתובענה שהגיש לבית משפט זה  (ה"פ 780/97) להצהיר שהביטול היה כדין. ביום 4.10.00  פסק בית משפט זה (השופט א. סטרשנוב) שהסכם המכר בטל מפני שהמשיבים הפורמליים לא שילמו את יתרת התמורה בסכום השווה ל- 57,000 דולר. בית המשפט קבע שהוראת הביטול לא תיכנס לתוקפה אם ישלמו המשיבים הפורמליים למערער סך של 57,000 דולר בצירוף ריבית דולרית בשיעור של 8% לשנה מיום משלוח הודעת הביטול, וזאת בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין וכנגד מילוי התחייבויותיו של המערער על פי סעיף 5 להסכם. בית המשפט הוסיף וקבע שאם לא יעמוד המערער בהתחייבויותיו על פי סעיף 5 להסכם, יהיו המשיבים הפורמליים רשאים להפקיד את יתרת התשלום בחשבון נאמנות שיפתח על ידי באי כוח הצדדים.

(ה)        בסמוך למועד הנ"ל פתחו עו"ד בירן (שייצג את המשיבים הפורמליים) ועו"ד הוס (שייצג ומייצג את המערער) חשבון נאמנות משותף, שבו הופקד סך של כ-93,000 דולר. לטענת המערער, עובר להפקדת הסך הנ"ל בחשבון המשותף לא פנה המשיב או מי מטעמו לעו"ד הוס ולא ביקש את הסכמתו לשמש נאמן.

(ו)         המערער הגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1327/01) על פסק דינו של השופט סטרשנוב וביום 3.10.02 נתן בית המשפט העליון פסק דין שבו קיבל בית המשפט את הערעור וקבע כי הצהרת בית המשפט המחוזי בדבר ביטול ההסכם תאושר, ואילו יתר ההוראות שעניינן במתן אופציה מותנית למשיבים, לקיומו של החוזה המבוטל, תתבטלנה. כמו כן ניתן למערער היתר לפיצול סעדים.

(ז)         ביום 31.12.02 הגיש המערער תביעה כספית לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 224164/02) ובה ביקש לחייב את המשיבים הפורמליים ואת המשיב בגין מעשי קנוניה שעשו כלפיו. במסגרת התביעה הזו ביקש המערער לעקל את הכספים שבחשבון הנאמנות אך הרשמת של בית משפט השלום (הרשמת ע. ברקוביץ) דחתה את הבקשה כלפי המשיב.

(ח)        עתה מגיעים אנו לתובענה נושא פסק הדין שבערעור. כזכור עתר המערער לקבוע שהכסף שבחשבון הנאמנות אינו כספו של המשיב. בפסק הדין שנתן ביום 18.3.04 (ה"פ 200974/03) קבע בית משפט השלום (השופט ד"ר ק. ורדי) שהכסף המופקד בחשבון הנאמנות הוא כספו של המשיב. בית המשפט קיבל את גרסת המשיב שמחד גיסא, ביקש לסייע למשיבים הפורמליים שהם חותניו לממש את האופציה שהעניק להם בית משפט זה לקיים את ההסכם, אך מאידך גיסא, ביקש לשמור על כספו באופן שישמש אך ורק להצלת הנכס שרכשו המשיבים הפורמליים מהמערער. בית המשפט קבע שהמשיב הלווה למשיבים הפורמליים הלוואה מותנית בתנאי שהכסף ישמש לתשלום בעבור יתרת התמורה שחבו למערער; משזכה המערער בערעורו לא התקיים התנאי שעמד ביסוד ההלוואה.

2.         הטענות בערעור

לפנינו שב ב"כ המערער וטען שהכסף שהופקד בחשבון הנאמנות הוא כספם של המשיבים הפורמליים ויש לדחות את גרסת המשיב שהכסף הוא כספו וככזה נותר גם אם הסכים להלוותו למשיבים הפורמליים לצורך התשלום למערער - תשלום שבסופו של דבר לא שילמו לאחר שהמערער זכה בערעורו לבית המשפט העליון. לא ראינו צורך לבקש תשובה מב"כ המשיב.

3.         הכרעה

עיינו בפסק הדין, בעיקרי הטיעון ובתשתית הראייתית שהוצגה לנו. לא מצאנו סיבה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא, המעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה לפניו, שהכסף היה ונותר כספו של המשיב ולא עבר מעולם לבעלותם של המשיבים הפורמליים. אנו סבורים אפוא שאפשר וצריך לדחות ערעור זה על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהרי הממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה לפניו, תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

4.         סוף דבר

            אנו דוחים את הערעור.

            המערער ישא בהוצאות המשיבים וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח.